|
Maurice El Médioni, piano pied-noir 10 avril 2006, 13:53 |
Administrateur Membre depuis : 18 ans Messages: 181 |
Re: Maurice El Médioni, piano pied-noir 08 février 2011, 07:29 |
Membre depuis : 15 ans Messages: 580 |
Re: Maurice El Médioni, piano pied-noir 09 février 2011, 09:37 |
Membre depuis : 15 ans Messages: 580 |
Quote
מוריס אל מדיוני ואני
פורסם בתאריך אוקטובר 23, 2010 מאת
cafegibraltar
אופיר טובול
יולי 2007
יום אחד, באחד משיטוטיי בחנות דיסקים, משך את עיניי האלבום Samai Andalou של מוריס אל מדיוני, שתואר כפסנתרן אלג'יראי, ממייסדי סגנון ה"ראי" באלג'יריה לפני 50 או יותר שנים. חשבתי לעצמי- פסנתרן אלג'יראי? זה חייב להיות טוב. אז קניתי את הדיסק והתחלתי לשמוע.
בשמיעה ראשונה, התגלו צלילים מוכרים אבל חדשים. המקצבים והמנגינות הם ממטעמי המוזיקה הצפון אפריקאית שמוכרת לי מילדות, אבל היה בהם גם איזה טוויסט ייחודי- פלמנקו, ג'אז, סלסה קובנית. בחוברת של הדיסק הופיע סיפור החיים של אל מדיוני שסופר בשתי פסקאות ע"י עצמו: כנער קנה פסנתר שהביא אחד מחיילי הכיבוש האמריקאי והתחיל לנגן רומבה קובנית במועדוני החיילים האמריקאים והצרפתים. בהמשך ובעקבות מפגש עם נגנים מוסלמים, הוא התחיל לשלב את המוזיקה האנדלוסית הדג'ירית והראי, סגנון שהיה בניצניו באותם שנים, וכך נוצר השילוב שנשמע כמו בואנה ויסטה המרוקאית. הוא מעולם לא למד נגינה ולא קורא תווים.
בנסיעה הבאה ברכב עם ההורים שמתי את הדיסק, ואני רואה את אמא שלי מתלהבת. "זו המוזיקה של אבא שלי, אני בטוחה שהוא מכיר אותו". פפי (סבא ז"ל באותו זמן כבר היה במצב לא מזהיר ובכל זאת הוא זכר את מוריס אל מדיוני כשהשמענו לו את הדיסק. ממי (סבתי שתחייה זכרה אותו טוב וידעה לספר שהוא היה בחור חתיך ועל הבת היפה שלו שגרה בנתניה. בהמשך, היא סיפרה גם על קבוצת המוזיקאים היהודים שהיו באוראן באותה תקופה ועל המצב הביטחוני הקשה שהוביל לבסוף לעזיבתם של כל היהודים, שלא מרצונם כמובן.
ככל שהזמן עבר, אהבתי יותר ויותר את האלבום הקסום הזה. חלק מהקטעים היו מוכרים מביצועים אחרים- "אהלן וסהלאן" של להקת שפתיים- שיר שנשמע בכל אירוע משפחתי מרוקאי ו"אנא בחבאק" שעבר עיברות (משעשע ע"י טיפקס. התחלתי להבין שהמוזיקה הצפון אפריקאית- ששמעתי עד אז בחתונות ובפיוטים של שבת בבית הכנסת- ושזלזלתי בה כחלק ממרד הנעורים שלי, היא עולם שלם של תרבות נשכחת. הסולמות העולים ויורדים, המקצבים המהפנטים. השירים שבחלק האחרון שלהם המקצב משתנה. יצירות שהן פרי דורות של אבלוציה. האם ניתן לכל זה להישכח?
…
ינואר 2008
הצטרפתי להורים שלי לקונצרטים של התזמורת האנדלוסית באשדוד. בתחילת העונה ראיתי שבקונצרט השלישי יתארח לא אחר ממוריס אל מדיוני, "הפסנתרן האלג'יראי היהודי האגדי, ממייסדי סגנון הראי שמגיע במיוחד מצרפת…" שיבחו אותו בתוכנייה. חיכיתי לקונצרט הזה כמה חודשים.
כשהגיע אותו ערב, הלכנו לבית יד לבנים באשדוד. כרגיל, אני הייתי הצעיר בקהל. עדיין המוזיקה האנדלוסית לא נחשבת לשיא המגניבות. על הבמה- שילוב של נגנים מרוקאים מבוגרים, עם נגנים צעירים בני גילי, וקבוצת נגניות מיתר רוסיות. ובצד- פסנתר כנף שחור בוהק מחכה למוריס. הקונצרט כמובן היה מיוחד והמגע של אל מדיוני על הפסנתר הורגש לכל אורכו.
בסוף הקונצרט אמרתי לאמא שלי בואי נלך לדבר איתו! התחלנו ללכת לכיוונו, הוא בדיוק ירד מהבמה. אמא שלי התחילה לדבר איתו בצרפתית- "הבן שלי מעריץ אותך". הוא התפלא. ביקשתי ממנה לשאול אותו למה הוא לא מופיע גם לבד, והוא אמר שאולי בביקור הבא.
תוך משפט וחצי (שלא הבנתי הסתבר שהוא מכיר את כל המשפחה הרחוקה והקרובה שלי שחיה בצרפת. הוא סיפר לאמא שלי שהוא זוכר שאבא שלה עבד באלג'יריה תמיד מאוד קשה. זה היה נכון גם עשרות שנים אחרי שדרכיהם נפרדו (מוריס לצרפת והם לישראל. תוך כדי שאנחנו מדברים והולכים הצענו לו טרמפ למשפחה המארחת שלו באשדוד והנה אני מוצא את עצמי איתו במכונית. הוא ניסה לדבר איתי צרפתית ועברית ולשכנע אותי להיות פסנתרן- "רק צריך פרקטיס… פעם הבאה שאני ביזראל, אני רואה אותך בפיאנו" עם מבטא צרפתי- ערבי כבד.
מוריס אל מדיוני עם רוברטו רודריגז (קובה:
…
אוגוסט 2008
עברה כמעט שנה. מוריס בא לארץ כמו שהבטיח, ועשה הופעת סולו בת"א. המיקום- מועדון לבונטין 7 שהחלל שלו נמצא במרתף אפל משהו, ובד"כ משמיע מוזיקת שוליים. תהיתי איך אמן יהודי כזה גדול ומוערך שממלא אולמות בחו"ל ואף זכה בפרס מוערך של ה- BBC, כאן בישראל (היא "מדינת היהודים" במקום למלא את בית האופרה או היכל התרבות, מגיע למרתף של לבונטין. אבל, כמו שאומרים "לטובה"- קיבלנו את מוריס בגירסא אינטימית וקרובה.
הזמנתי 4 כרטיסים- אני, אבא, אמא וממי. לפני ההופעה באנו למוריס ודיברנו איתו, הוא אמר לנו בערבית "אני שמח לראות אתכם" ושמחתי שהבנתי. אח"כ הוא וממי החליפו ברכות והשיחה ביניהם זרמה כמו חברים מהשכונה, מה שבעצם לא היה רחוק מהמציאות.
בקהל: בשורות הראשונות אנשים ונשים בגיל של ממי, יושבים על כיסאות כמו קונצרט, לבושים בחליפות ושמלות ערב. אוירה אוריינטלית-לבנטינית תרבותית מסוג אחר. מאחור- צעירים בגילי עומדים עד אפס מקום. מעניין מה הקשר שלהם ואיך הם הגיעו לכאן. על הבמה: מוריס על פסנתר כנף. דרבוקה, קחון וקונטרה בס מאויישים בשלושה נגנים ישראלים צעירים מוכשרים ומודעים לכך שהם מנגנים עם אגדה חיה.
ממי באותה תקופה הייתה מטפלת וסועדת את פפי, שלאיטו דעך, והחיים שלה היו באמת קשים. ראיתי על העיניים שלה שהערב הזה החזיר אותה לגיל עשרים, כשהיו נפגשים באוראן לרקוד בבית קפה. באמצע ההופעה מוריס התחיל לשיר את שירו "אוראן אוראן" שהוא שיר אהבה וגעגועים לעיר החוף הים תיכונית. הוא אמר שהוא יודע שיש בקהל אנשים מאוראן ולהם הוא מקדיש את השיר. ממי קרנה, אור של געגועים וזכרונות נעורים יצא ממנה והגיע אלי במבט שלה. זה נראה בערך ככה:
Lien => : [cafegibraltar.wordpress.com]